החלטה בתיק רע"א 5421/13

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 37061-01-13 מיום 7.7.2013, במסגרתו דחה בית המשפט את בקשת המבקש להעביר את הבוררים שדנים בסכסוך בינו לבין המשיב מתפקידם.

רקע והליכים קודמים

1.        בראשות ישיבת פוניבז' בבני ברק (להלן: הישיבה) עמד הרב אברהם כהנמן ז"ל. לאחר שנפל למשכב, נאבקו על ראשות הישיבה הן המבקש, הרב אליעזר כהנמן שהינו בנו, והן המשיב, הרב שמואל מרקוביץ' שהינו חתנו וגיסו של המבקש. בניסיון להביא את הסכסוך לפתרון חתמו המבקש והמשיב על שטר בוררות (להלן: שטר הבוררות) לפיו כל הסכסוכים ביניהם הנוגעים לישיבה ייפתרו על פי הכרעת הבוררים שנבחרו על ידיהם. המבקש בחר את הדיין הרב שרייבר, המשיב בחר את הדיין הרב הייזלר, וכאב בית הדין נבחר על ידי שני הדיינים הרב צימבליסט. במסגרת שטר הבוררות הוסמכו הבוררים גם לשוב ולפרש את פסק הבוררות שיינתן על ידם אם יהיה צורך בדבר. ביום 29.2.2000 ניתן פסק הבוררות, ולאחריו ניתנו מספר הבהרות אודותיו.

2.        לאחר מתן פסק הבוררות וההבהרות, שב הסכסוך בין המבקש ובין המשיב לפתחם של בתי המשפט, כאשר המבקש הגיש באמצעות גופים מטעמו שתי תביעות נגד המשיב ונגד העמותה המנוהלת על ידיו. המשיב, מצידו, ביקש מבתי המשפט בהם הוגשו התביעות לעכב את ההליכים בהן על סמך שטר הבוררות, בקשה אשר התקבלה על ידי בתי המשפט ואושרה על ידי בית משפט זה בהחלטתי מיום 17.5.2012 במסגרת רע"א 3500/12.

3.        הרב שרייבר ז"ל התפטר מתפקידו כבורר ביום 20.6.2000, והלך לעולמו ביום 21.12.2009. לרב שרייבר לא מונה מחליף והרכב הבוררים הצטמצם לשני בוררים בלבד, הרב צימבליסט והרב הייזלר. בעקבות מספר הבהרות שניתנו על ידי שני הבוררים, ולעתים על ידי הרב צימבליסט בלבד, הגיש המבקש תובענה לבית המשפט המחוזי בה ביקש להעביר את הבוררים מתפקידם משתי סיבות עיקריות: האחת, כי מהבהרותיהם עולה קשר אסור בין הבוררים לבין המשיב; והשנייה, כי הרב צימבליסט נפגש ביחידות עם המשיב בפגישה בביתו של הרב אלישיב ז"ל שתועדה על ידי התקשורת, באופן המעיד על הקשר האישי בין השניים. עוד טען המבקש כי נחתם בינו לבין המשיב שטר הבוררות חדש שמפקיע את שטר הבוררות הקיים. המשיב, מצידו, הכחיש קיומו של שטר בוררות חדש והפנה לפסיקה החלוטה בדבר תוקפו של שטר הבוררות, וכן דחה את טענות המבקש בכל הנוגע לפגישה עם הרב צימבליסט וטען כי מדובר במפגש אקראי בלבד בו השניים לא דנו בענייני הבוררות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי דחה את תובענתו של המבקש. בית המשפט עמד על התנאים שנקבעו בפסיקה להפעלת סעיף 11(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) לצורך העברת בורר מתפקידו, וקבע כי אמות המידה לעניין זה דומות לאמות המידה לצורך פסלות שופט. בית המשפט הדגיש כי נדרש להראות כי קיים חשש ממשי למשוא פנים של הבורר על בסיס ראיות אובייקטיביות בניגוד לתחושה סובייקטיבית של המתדיין. בית המשפט קבע כי מעצם מתן ההבהרות בהרכב חסר לא ניתן ללמוד דבר על משוא פנים של הבוררים, שכן בשטר הבוררות נקבע במפורש כי במקרה בו יתפטר אחד הבוררים יעמיד הצד שבחר אותו בורר חדש בתוך שבעה ימים ואם לא יעשה כן, יהיה בסמכות שני הבוררים האחרים להמשיך לדון בהליך. כיוון שהמבקש לא העמיד בורר חלופי מטעמו, קבע בית המשפט כי אין לו להלין אלא על עצמו על כך שהבוררות מתנהלת בהרכב חסר. עוד קבע בית המשפט כי המבקש לא הוכיח באופן אובייקטיבי שההבהרות שניתנו על ידי ההרכב החסר מעידות על משוא פנים. זאת, כיוון ששטר הבוררות הסמיך את הבוררים לתת הבהרות לפסק הבוררות וכך עשו הבוררים בין השנים 2005-2000 ואילו טענתו של המבקש בדבר משוא פנים עלתה רק בשנת 2013 ורק לאחר מתן פסק הבוררות שניתן נגדו. בית המשפט הוסיף כי מדובר בהבהרות הנוגעות להתנהלות הישיבה בחיי היום-יום ולכן לא ניתן לראות אותן כנגועות במשוא פנים.

5.        בכל הנוגע לטענות המבקש בדבר הפגישה בין הרב צימבליסט לבין המשיב, קבע בית המשפט המחוזי כי עצם העובדה שדווח בתקשורת על התקיימותו של מפגש בין הרב צימבליסט לבין המשיב לרבות צילום של השניים יחדיו אין בה כדי להעיד על קשר אישי ביניהם. בית המשפט ציין כי במסגרת בקשה שהגיש המבקש לבוררים לפסול עצמם מלדון בסכסוך הצהיר הרב צימבליסט כי אין כל קשר בינו לבין המשיב. לכן, קבע בית המשפט כי בנסיבות אלה לא ניתן להגיד שמשקלן של הספקולציות הנוגעות לתוכן השיחה בין הרב צימבליסט לבין המשיב באותו מפגש עולה על משקל הצהרתו של הרב צימבליסט. בית המשפט הוסיף כי המפגש המתואר התקיים ביום 21.4.2011 ואילו בתשובתו של המבקש לבקשה לעיכוב ההליכים שהגיש המשיב, מיום 2.8.2012, לא העלה המבקש כל טענה באשר לאותו מפגש. בכך, ציין בית המשפט, יש כדי ללמד על כך שבזמן אמת לא סבר המבקש כי המפגש עשוי להקים עילת פסלות.

6.        בית המשפט המחוזי נדרש גם לטענה בדבר קיומו של שטר בוררות חדש ודחה אותה מן הטעם שגם אם נחתם שטר כאמור הרי שלפי תוכנו הוא אינו מבקש להפקיע את השטר הקודם, וכי טענה זו נדחתה כבר במסגרת התדיינות קודמת בין הצדדים. גם את הטענה בדבר מפגשים של הרב צימבליסט עם עדים דחה בית המשפט מן הטעם שהמבקש לא הגיש תצהירים של אותם עדים ולא ניתן ללמוד מהתובענה שהגיש שפגישות כאמור אכן התקיימו ולכן גם נמנע בית המשפט מלזמן את אותם עדים.

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני שאליה צורפה גם בקשה להוספת ראיות.

תמצית נימוקי בקשת רשות הערעור והבקשה להוספת ראיות

7.        המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את בקשתו להעביר את הבוררים מתפקידם מכמה סיבות.

           ראשית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט כשדחה את בקשתו לזמן את הרב מילר, שהיה עד בהליך הבוררות, ועימו - כך טוען המבקש - נפגש הרב צימבליסט. לטענתו, לא יכול היה לקבל תצהיר מהרב מילר שכן זה הבטיח לרב צימבליסט שלא לספר על הפגישות הסודיות ולכן הוא כפוף לציווי הלכתי שלא להצהיר על כך אלא אם יזומן לבית המשפט. המבקש טוען כי קביעת בית המשפט לפיה אופי ההליך לא מצדיק שמיעת עדים הינה שגויה שכן זו הייתה אפשרותו היחידה להוכיח טענה חמורה זו כנגד הרב צימבליסט. לטענתו, קביעת בית המשפט עומדת בניגוד מוחלט לתקנה 257 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולפסיקת בית משפט זה בעניין זימון עדים במסגרת המרצת פתיחה.

           שנית, המבקש מוסיף כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את טענתו בדבר אופי הפגישה שהתקיימה בין הרב צימבליסט לבין המשיב בביתו של הרב אלישיב ז"ל בה דנו השניים באפשרות לפיה יועבר הסכסוך לגישור לפני השופט (בדימ') טירקל. לטענתו, בית המשפט התבסס על המצגים הכוזבים של המשיב לפיהם מדובר היה במפגש אקראי במסגרתו השניים לא דנו בענייני הבוררות. כדי לבסס טענה זו הגיש המבקש גם בקשה להוספת ראיות חדשות שלטענתו יש בהן כדי לשפוך אור חדש על הפרשה. במסגרת הבקשה להוספת ראיות, טוען המבקש כי ביכולתו להגיש תצהירים של גורמים המעידים על כך שהמפגש לו הוא טוען אכן התרחש ותוכנו עולה בקנה אחד עם הצורה בה תיאר אותו. עוד טוען המבקש כי מהתצהירים אותם הוא מבקש להגיש עולה שהשיחה בין הרב צימבליסט לבין המשיב הוקלטה, וכי המצהירים האזינו להקלטה (שאינה בידיו או בידיהם) וטוענים כי מתוכנה עולה שהשניים אכן דנו בנוכחות הרב אלישיב בשאלת העברת הסכסוך לגישור.

8.        טענות נוספות שמעלה המבקש הן כי הרב צימבליסט נתן לפחות שתי הבהרות בהרכב יחיד, ולכן אין משמעות לעובדה שהוא עצמו לא העמיד בורר חלופי תחת הרב שרייבר ז"ל. לטענתו, הבהרות אלה נגעו אך ורק לענייניו וזכויותיו של המשיב ויש בהן כדי ללמד על משוא פנים של הרב צימבליסט. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט כשהעדיף את הצהרתו הכללית של הרב צימבליסט לפיה אין כל קשר בינו לבין המשיב, וזאת על אף שהרב שרייבר ז"ל הביע במכתב התפטרותו את מורת רוחו מהתנהלותו החד צדדית של הרב צימבליסט, וכן בשים לב לעובדה שבית המשפט קבע כי אין לייחס אמינות להצהרותיו של המשיב בעניינים אחרים שנדונו דוגמת עצם חתימתו על שטר בוררות נוסף. לבסוף, טוען המבקש כי לא זנח את טענותיו בדבר פסלות הבוררים, והסיבה שלא העלה אותן עד כה הוא כי הדיונים בבוררות הסתיימו בשנת 2000, ובשל העובדה שהעלה טענות נגד ניהול ההליך על ידי הבוררים כבר בשנת 2005 לא ציפה כי הבוררים יעמידו עצמם בשנית לדיון בסכסוך החדש. לטענתו, לא היה עליו לטעון לעניין זה במסגרת ההליך שנגע לתוקפו של שטר הבוררות.

9.        לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובבקשה לצירוף ראיות נוספות, הוריתי על הגשת תשובה לעניין צירוף הראיות הנוספות בלבד. בתשובתו, המשתרעת על פני 25 עמודים, מפרט המשיב שלל עילות שבגינן לטענתו אין להיעתר לבקשה לצירוף ראיות נוספות. בתמצית, טוען המשיב כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר בשים לב למועדים בהם התקיימו העובדות שהמבקש טוען להתקיימותן; כי הראיות המבוקשות אינן קבילות בהיותן עדות מפי השמועה ובהיותן מפרות את חוק האזנות סתר, התשל"ט-1979 ואת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; וכי ממילא משקלן הראייתי נמוך. המשיב מדגיש בתשובתו את חוסר תום ליבו של המבקש הבא לידי ביטוי הן בהליך דנא והן בהליכים אחרים שנוהלו על ידיו ביחס לסכסוך בין הצדדים.

דיון והכרעה

10.      לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, בבקשה להוספת ראיות ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב לגופה.

11.      כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 1857/13 טנוס נ' טנוס (2.4.2013), פסקה 6 לחוות דעתי; רע"א 1175/13 ארלנגר נ' עמותת בית הכנסת הגדול (14.4.2013), פסקה 8 לחוות דעתי]. אינני סבור כי במקרה דנא מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. כמו כן, לא מצאתי כי התקיים עיוות דין המצדיק התערבות ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן בית המשפט נדרש לטענות המבקש והכריע בהן לגופן.